על מצוות תקיעת שופר

הרב אריה שטרן – מתוך ‘בירור הלכה’

במסכת ראש השנה (דף טז,א) אנו לומדים על סדר התקיעות שיש להן סדר כפול. תחילת התקיעות ב'מיושב' ואחר כך התקיעות ב'מעומד' .
בסוגיית הגמרא עצמה לא התברר אלו הן התקיעות העיקריות, ויש על כך דיון בדברי הראשונים. הר"ן (ג,א בדפי הרי"ף) כותב שהתקיעות ש'במעומד' הן העיקריות, מפני שהן על סדר הברכות, ובכל זאת הקדימו את התקיעות ד'מיושב' מפני שאם היו מהפכין את הסדר – היו מזלזלין בתקיעות ד'מיושב', מה שאין בסדר הנהוג שאין מזלזלים בתקיעות ד'מעומד' שיודעים שהן העיקריות.
אחרת היא דעת המאירי אשר כותב שהתקיעות ב'מיושב' הן העיקריות, והאחרונות שתוקעים בסדר הברכות הן אלו שתוקעים כדי לערבב את השטן.

לכאורה, ניתן היה לומר שאף הרי"ף סובר כמאירי, שעל כן הוא כותב לקמן, (דף י, ב בדפיו) שאין צורך לתקוע ב'מעומד' את כל הסדר, כיוון שכבר יצאו ידי חובה בתקיעות ד'מיושב'. בדרך זו הוא מסביר את המנהג שתוקעים תשר"ת בברכה ראשונה, תש"ת בשנייה, ותר"ת בשלישית, ולא מצריכים לתקוע בכל ברכה את כולן. אולם אפשר גם לומר שהרי"ף סובר כר"ן שמלכתחילה התקיעות העיקריות הן אלה שתוקעים ב'מעומד', אך כיוון שכבר תוקעים ב'מיושב' כדי לערבב את השטן – שוב אין צורך לחזור על הכל שכבר יצאו ידי חובה.

נראה שזו היא שיטתו של הטור אשר מצד אחד כותב (בסימן תקפה) שהתקיעות העיקריות הן התקיעות ב'מעומד', ובכל זאת מביא להלן (בסימן תקצב) את סדר התקיעות לפי מנהג הרי"ף, כלומר שאין תוקעים הכל שוב בסדר הברכות.

גם הריטב"א מביא את מנהג הרי"ף, אך מסביר שטעמו הוא שהתקיעות ב'מעומד' אינן מעיקר המצווה. כך הוא כותב בסוגייתו, וכן הוא מסביר לקמן (דף לד, א ד"ה הא כיצד) שאין צורך לתקוע ב'מעומד' את כל הסדר שנקבע על ידי רבי אבהו בקיסרי, משום שהתקיעה ב'מעומד' אינה מעיקר הדין אלא רק כדי שיעלו תפילתינו על ידי התרועה, ולכן אין חוששים גם לא להפסקות ולא לטעויות. כדבריו אלה כותבים הרמב"ן במלחמת ד' (דף יא, א בדפי הרי"ף) והתוספות לקמן (לג, ד"ה שיעור).

לפנינו איפוא מחלוקת בשיטת הרי"ף האם התקיעות ב'מעומד' הן העיקר, אבל אין צורך להקפיד עליהן כיון שכבר יצא ידי חובה בתקיעות ד'מיושב', או שמא באמת התקיעות ב'מיושב' הן התקיעות העיקריות.
בעניין זה כותבים התוספות במסכת פסחים (דף קטו, א ד"ה מתקיף) שהתקיעות ש'במעומד' הן העיקריות, אך בכל זאת מועילה הברכה שמברכים על תקיעות ד'מיושב' גם לתקיעות ד'מעומד' דוגמת מצות אכילת מרור, שרב חסדא אמר שמברכים על החסה שאוכלים תחילה לשם 'כרפס', למרות שיוצאים ידי חובה רק על מה שאוכלים בסוף כמרור.

בעל החזון איש (פסחים שם) מדייק מדבריהם שסוברים שאין יוצאים ידי חובה בתקיעות הראשונות שתוקעים ב'מיושב', והטעם הוא משום שמצוות צריכות כוונה, אולם הגרצ"פ פראנק בעל ספר 'מקראי קודש' (ימים נוראים עמ' סג) כותב שאפשר להסביר אף בדעת התוספות שבעצם כבר יוצא ידי חובה בתקיעות הראשונות כמו באכילה הראשונה, ובכל זאת נשאר עדיין החיוב לתקוע ולאכול לפי הסדר של המצווה מלכתחילה.
בעל המאור (דף יב, א בדפי הרי"ף) מחדש שמעיקר הדין יש חיוב לתקוע מקודם, והראיה שמברכים על התקיעות הראשונות. כמו כן יש חיוב לתקוע את התקיעות שלפי סדר הברכות, ומה שאומר רב יצחק שתוקעים כדי לערבב את השטן – כוונתו לתקיעות שתוקעים בסוף התפילה, שזו תוספת שבוודאי אין לה שום עיקר בדין. הוא מפרש שהתקיעות הראשונות, וגם אלה שתוקעים לפי סדר הברכות, נקראות תקיעות ד'מיושב', שכן כל העם יושב ורק שליח הציבור עומד, והתקיעות ד'מעומד' הן התקיעות שנוהגים לתקוע כשעומדים לצאת מבית הכנסת, כמו כן הוא מביא שהגאונים רב סעדיה, רב עמרם ורב האי כותבים שהיו יחידים שנהגו להוסיף ולתקוע בסוף, כל אחד ואחד כתאוותו.
נראה שיש הבדל להלכה בין השיטות למי שאינו יכול לשמוע את כל התקיעות, וצריך להחליט מתי עדיף שישמע, בזמן שתוקעים מקודם במיושב, או בזמן שתוקעים על סדר הברכות במעומד. מובן שלפי בעל המאור יוצא שצריך מלכתחילה לשמוע גם בתחילה וגם בזמן התפילה, ורק על התקיעות שלאחריה אמרו שאינן מעיקר הדין.
בדרך זו מובן גם מה שכותב בעל המשנה ברורה (סי' תקצב סק"ד) בשם השל"ה שמנהגנו לתקוע מספר שווה של תקיעות במיושב ובמעומד, וכן מובא בתוספות (דף לג, ב ד"ה שיעור) בשם הערוך.
בין כך ובין כך נראה להסביר את ההלכה הכפולה שבאמת יש למצווה המיוחדת של תקיעת שופר שתי משמעויות. הראשונה – זו השמיעה , שנועדה לעורר אותנו כדרך שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג, ד) "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה, גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם”, והמשמעות השנייה זו התקיעה עצמה שהיא בבחינת תפילה המבטאת את רחשי ליבנו על כל הסובב אותנו מאז ועד עולם: שהרי לכתחילה הכל נראה פשוט, ובכל זאת הכל לפתע הולך ומסתבך בחיים עצמם, והמטרה היא לחזור אל הישרות הטבעית הראשונה, וזו היא משמעות הסדר של 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה' כפי שמרן הרב זצ"ל מאריך להסביר בסידורו עולת ראיה. (חלק ב , עמ' שכו)
המנהג שלנו, שתוקעים לפני תפילת המוספין , בתפילה עצמה, ושוב בפעם נוספת לאחר התפילה, מבוסס על מה שכותב בעל הערוך. דבריו מובאים בתוספות ד"ה שיעור (ר"ה דף לג,א) שתוקעים שלושים קולות ב'מיושב' ושלושים בלחש ושלושים בחזרת הש"ץ, ואולם כבר גברה אצלנו דעת הפוסקים שלא לנהוג כך, מפני ההפסק והבלבול העלולים להיות בתפילה בלחש.

תקיעות ותפילות להצלה

עם זאת נשארנו מחויבים לדבריו במה שאנו שומרים על המסגרת של מאה קולות עליהם נאמר שהם מכוונים ל'מאה פעיות של אם סיסרא'. וכאן נשאלת, כמובן , השאלה: מה לנו ולאם סיסרא, ומדוע היא מעסיקה אותנו בשעות הקדושות האלה של יום הדין ?!

אבל צריך לומר שיש בזה רמז לעניין גדול הנוגע לקיום המצווה המיוחדת הזו שהיא כאמור גם בבחינת תפילה לבורא עולם שיצילנו ויושיענו מכל דבר רע.
על כן באים חכמינו, ומלמדים אותנו שעלינו לזכור שאנו עומדים לפני אויבים שיש ביניהם כאלה שמאמינים לבורא עולם ומתפללים ל"הצלחתם" שלהם – במאבקם כנגדנו.
תזכורת זו מחייבת אותנו להתעלות ולצאת מן השאננות ולחזור בתשובה שלימה , ולהתאמץ בתפילה שתהא חזקה יותר מתפילותיהם של אלה.
זה הוא אם כן הסימן שניתן לכך באותם מאה קולות של השופר שאנו תוקעים בו בראש השנה.
יהי רצון שישמע ה' את קול תפילותינו, ושנזכה לשנת גאולה וישועה.